האלגוריתם האנושי: כישורים חברתיים-רגשיים (SEL) כמנוע של הלומד העצמאי

מאמר 2 בסדרת "הלומד העצמאי כחסינות קוגניטיבית"

במאמר הקודם, דיברנו על "הלומד העצמאי" כעל מערכת החיסון הקוגניטיבית של העתיד. הצגנו את הצורך הקריטי בכלים של אסטרטגיה, ניהול מידע וחשיבה ביקורתית כדי לשרוד בעידן ה-AI.

אבל דמיינו לרגע את המכונה המשוכללת ביותר בעולם. יש לה את המעבד הכי מהיר, את הזיכרון הכי רחב, ואת התוכנה הכי מתקדמת.

עכשיו, דמיינו שאנחנו מנתקים לה את מערכת הקירור ואת ספק הכוח.

זה בדיוק מה שקורה לתלמיד שיש לו יכולות קוגניטיביות גבוהות, אבל אין לו כישורים חברתיים-רגשיים (Social-Emotional Learning - SEL).

אנחנו רגילים לחשוב על רגשות ועל אינטלקט כעל שני קווים מקבילים. בבית הספר יש "שיעור מתמטיקה" (הראש) ויש "שעת מחנך" (הלב).

בעולם של 2040, השילוב בין הלומד העצמאי לבין הכישורים החברתיים-רגשיים הוא לא "בונוס". הוא הדרך היחידה שבה למידה יכולה להתרחש בכלל.

השקר הגדול של "המיומנויות הרכות"

במשך שנים קראו לזה מיומנויות רכות (Soft Skills). אמפתיה, תקשורת, עבודת צוות, וויסות רגשי. השם הזה מרמז שמדובר במשהו נחמד, עוטף, אולי קצת חלש.

למעשה, בעולם שבו יש מנת משכל (IQ) אינסופית, היתרון האנושי היחיד שנשאר הוא האינטליגנציה הרגשית-חברתית.

אבל זה עמוק יותר מזה. ללא המיומנויות הללו, הלומד העצמאי משותק.

השומר בשער: וויסות רגשי כתנאי ללמידה

בואו נחזור ללומד העצמאי שלנו מהמאמר הראשון. נניח שיש לו את המיומנות הקוגניטיבית של "תכנון אסטרטגי". הוא מתיישב ללמוד נושא חדש ומורכב.

פתאום, הוא נתקל בקושי. הוא לא מבין.

אם לתלמיד הזה אין מיומנויות של וויסות רגשי וניהול תסכולים, שום אסטרטגיה קוגניטיבית לא תעזור לו. המוח שלו נכנס למצב של "הילחם או ברח". הקורטקס הקדם-מצחי (האזור שאחראי על חשיבה ולמידה) פשוט נכבה.

הבדידות של העידן הדיגיטלי

האתגר השני הוא חברתי. העידן הדיגיטלי יצר אשליה של חיבור, אך בפועל יצר בידוד. תלמידים לומדים במסכים, נבחנים מול מחשב, וצורכים תוכן לבד.

אבל הבעיות הגדולות של העתיד – משבר האקלים, אתיקה של בינה מלאכותית, רפואה גלובלית – הן מורכבות מכדי שמישהו יפתור אותן לבד.

• הוא צריך לדעת איך לבקש עזרה מבלי להרגיש נחיתות (מיומנות קריטית של לומד עצמאי).
• הוא צריך לדעת איך לשתף פעולה עם אנשים שחושבים אחרת ממנו.
• הוא צריך יכולת להבין את הפרספקטיבה של האחר כדי לבנות פתרונות אמיתיים.

הסינתזה: הראש והלב כמערכת אחת

אז מה אנחנו מחפשים? אנחנו מחפשים את הסינתזה.

המודל שלנו לחינוך העתידי חייב לשזור את השניים:

איך בונים את זה? כאן אנחנו נכנסים לתמונה.

מערכת החינוך הנוכחית מתקשה ללמד מיומנויות רגשיות כי קשה למדוד אותן במבחן אמריקאי. אי אפשר לתת ציון על "חוסן" או על "אמפתיה" במחברת בחינה באותה קלות שנותנים ציון במתמטיקה.

אנחנו לא מפרידים בין הלמידה לבין הרגש.

הכלים שלנו למיפוי, תרגול ואימון נשענים על מאגר של מאות כישורים המתאימים את עצמם באופן אישי לכל תלמיד. רשימה זו כוללת, בין היתר, מרכיבים קריטיים כמו בקשת עזרה אדפטיבית, ניהול עצמי, רפלקציה רגשית ושיתוף פעולה.

אנחנו מאפשרים למורים ולתלמידים לראות את התמונה המלאה, ולחזק את השרירים הרגשיים באותה רצינות שבה מחזקים את השרירים הקוגניטיביים.